פסטיבל הקולנוע ה- 39 ירושלים
השנה כמו בכל שנה מציג הפסטיבל תכנית אמנותית עשירה ומקיפה הכוללת יותר מ-200 סרטים מ-50 מדינות, עשרות בכורות חגיגיות של הסרטים הישראליים הבולטים של השנה, כמו גם סרטים מדוברים שזכו בפסטיבלים מובילים בעולם ובהם ברלין, קאן, ונציה, סאנדנס ואחרים. אירוע הפתיחה של פסטיבל הסרטים הירושלמי נערך במעמד הבמאי השוודי רובן אוסטלונד, אורח הכבוד של הפסטיבל, שסרטו החדש ״משולש העצבות״ זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, הוקרן כסרט הפתיחה של הפסטיבל. אוסטלונד קיבל על הבמה אות הוקרה מטעם הפסטיבל. הפסטיבל מתקיים השנה בין התאריכים 21 ועד 31 ביולי, 2022.
הסרט הראשון שיצא לי לראות בהמלך הפסטיבל הוא הסרט יוני אפס סרט ישראלי המשתתף בתחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי. סרטו של הבמאי ג'ייק פאלטרו שגם כתב את התסריט יחד עם תום שובל. השנה היא 1962. אדולף אייכמן מורשע בפשעים נגד האנושות במשפט אמוציונלי שמתקיים בירושלים. מדינת ישראל הצעירה עומדת לבצע את ההוצאה להורג הראשונה והאחרונה שלה באמצעות תלייה, שריפת הגופה ופיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. אבל לישראל אין משרפה. האירוניה לא נעלמת מעיני הרשויות – ישראל צריכה לבנות קרמטוריום. "יוני אפס", המבוסס על אירועים אמיתיים, מציג את הימים שלקראת ההוצאה להורג דרך עיניהם של שלושה גיבורים בעל-כורחם: קצין שב"ס המתבקש לשמור על חייו של הנידון למוות, ניצול שואה החוזר לראשונה לפולין, וילד פועל, שלוקח חלק בבניית התנור. הסרט נוגע ברגישות רבה בכל אחת מהדמויות דרכם מסופר הסיפור. לאורך ההיסטוריה של המדינה נושא השואה עבר אף הוא תהליכים ובכל תקופה הציגו ולימדו את סיפור השואה בדרכים שונות. כך גם בשנותיה הראשונות התעלמו מחלקם של יהודי ארצות ערב מזוועות השואה וכאן בסרט ישנו ייצוג הולם גם למזרחיים בימיה האפלים של ההיסטוריה היהודית דרך נקודת המבט החד צדדית של החברה בישראל. גם נקודת המבט של ניצול השואה שמביא את הסיפור הקשה שעברו שורדי שואה רבים כשהגיעו לכאן לישראל ואף אחד לא באמת הבין מה הם עברו מה שגרם להם לצער וקושי נוסף אחרי הזוועות שעברו בימי המלחמה הקשים. סרט מרגש וחשוב שמאפשר לראות גם צדדים נוספים בסיפור השואה בחברה הישראלית. בשיחה שלי עם במאי הסרט ג'ייק פאלטרו והתסריטאי תום שובל אמרתי לשניהם שמרגש לראות את הייצוג גם למזרחיים בסרטם המוצג באופן שונה בקולנוע הישראלי.
סרט קשה לצפייה וחשוב הוא הסרט עכביש קדוש שעליו השחקנית זאר אמיר איברהימי, איראנית גולה החיה בצרפת, זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן האחרון על הופעתה המחשמלת בסרט זה, שלמרבה הצער מבוסס על סיפור אמיתי. איברהימי מגלמת עיתונאית היוצאת בעקבות רוצח סדרתי המחסל נשים שעובדות בתעשיית המין. את הסרט ביים עלי עבאסי, במאי שבדי ממוצא איראני, שפרץ לפני כמה שנים עם "גבול" המצוין. כאן הוא מגיש מותחן עם ניחוחות היצ'קוקיאניים, שמשתמש בז'אנר ובסיפור המסוים הזה כדי להשמיע קול זעקה נגד הפטריארכליות והמיזוגניה של החברה והממסד באיראן. אלה מזינים את הרוצח, מעודדים אותו לפעול, ובסופו של דבר גם מספקים לו הגנה. התוצאה היא סרט מרתק ומצמרר, שהפך לשיחת היום בריביירה הצרפתית מיד לאחר בכורתו.
הבוקר הגיעו למפגש עיתונאים השחקנית והזמרת האהובה שרלוט גינסבורג שהגיעה כאורחת לפסטיבל בפעם הראשונה יחד עם בן זוגה, הבמאי איוואן אטאל, ובנם השחקן בן אטאל. ביחד הם יציגו את סרטו החדש של איוואן אטאל "האשמה" ובו מככבים גינסבורג ובנם בן אטאל בתפקידים הראשיים.
הסרט המבוסס על ספר מגולל את סיפורו של צעיר המואשם שאנס צעירה. מיהו הצעיר ומי היא הצעירה? האם הוא אשם או חף מפשע? האם היא הקורבן או שהיא צמאה לנקמה, כפי שטוען הנאשם? והאם האמת אחת היא? שני הגיבורים, בני משפחותיהם וחבריהם יראו כיצד חייהם ואמונתם נקרעים לגזרים לעיני כל בחיפוש אחר האמת. השחקן והבמאי הצרפתי המוערך איוואן אטאל מעבד למסך הגדול את רב המכר של קארין טואיל ״עניינים אנושיים", תוך שהוא נעזר בצוות שחקנים פנומנלי הכולל את רעייתו, שרלוט גינסבורג, את בנם המשותף בן אטאל ואת מתייה קסוביץ ופייר ארדיטי. התוצאה, שהוקרנה בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון, היא דרמה חכמה וסוחפת בעלת חותם רגשי עז, אשר תלווה אתכם ימים לאחר הצפייה.
במפגש היום סיפר הבמאי איוואן אטאל יליד הארץ שהיגר בילדותו עם משפחתו לצרפת וכיום נחשב לאחד הבמאים הצרפתיים המצליחים בעולם. לדבריו בחירת הנושא לסרט "האשמה" הייתה בעקבות קריאת הספר על פרשיית אונס מתוקשרת שבעקבותיו הוא חשב על הסרט. הוא סיפר שהוא מרגיש פמיניסט כי הוא מוקף בנשים החשובות בחייו ואף מרגיש נוח יותר בחברתן. לקראת העבודה על הסרט הוא ביצע תחקיר מעמיק ואף נפגש עם אנשי מקצוע כמו חוקרי משטרה ועורכי דין שעבדו על תיקי אונס בשביל להעמיק ולהציג לצופים את המורכבות של המקרים האלה ברוב הפעמים. הסרט עוסק ביחסי נשים וגברים ובעידן הרשתות החברתיות שממהרות לשפוט ולגזור את הדין ולא תמיד במשפט צדק. לדבריו אין רק אמת אחת. הוא הוסיף שעבודת הבימוי לצד אשתו ובנו המככבים בסרט הייתה חשובה לו והוא בחר להתייחס אליהם כמו לשחקנים ולדרוש מהם דיוק לאורך ימי הצילומים. הם סיפרו על הביקור בישראל בירושלים, תל אביב וטיול במדבר לכבוד יום ההולדת של שרלוט. הם נהנים מהשהות כאן ומרגישים מחוברים לישראל וליהדות. בעיקר ציינו את הסצנה הקולינרית הטובה שהם מאוד אוהבים כאן בישראל. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל וכבר בסוף השבוע יעלה לאקרנים.
א
עם שרלוט גינסבורג, הבמאי איוואן אטאל, ובנם השחקן בן אטאל אורחי הסרט האשמה.
סרט צרפתי נוסף שהוצג בפסטיבל הוא "התמים" סרטו של לואי גארל המביא את סיפורה של סילבי, אשה בשנות ה־60 לחייה, עובדת כמורה לתיאטרון בבתי־כלא. כשבנה אבל (לואי גארל) מגלה שבכוונתה להתחתן עם אסיר מהחוג שלה, שעתיד להשתחרר בקרוב, הוא מפקפק באמינותו וביושרו של אביו החורג העתידי. יחד עם חברתו הטובה ביותר, קלמנס (נעמי מרלן), הוא יעשה הכל כדי להגן על אמו.
עוד סרטים המשתתפים בתחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי. "עקרה" סרטו של מרדכי ורדי שזה סרט ביכורים שלו בגיל 65 מה שבהחלט מעורר השראה. המביא את סיפורם העצוב של פייגי ונפתלי, זוג חסידי ברסלב, החיים יחד עם הוריו של נפתלי בצפת, הספוגה במיסטיקה יהודית. הם טרם התברכו בילדים, וכשראש השנה מגיע, נפתלי טס לאוקראינה להתפלל להריון על קברו של רבי נחמן. בהיעדרו, אב המשפחה מזמין לביתם את רבי אליהו, נווד שמציע לפייגי ריפוי באמצעות קול השופר. אחרי הטיפול הטראומטי כלום כבר לא יחזור להיות כשהיה. היחסים בין בני הזוג מידרדרים, והמשפחה נכנסת לסחרור. על פני השטח צפות שאלות על אמונה ועל השגחה אלוהית, וקשה להבחין בין טוב לרע, בין טהור לטמא. כדי לשקם את הזוגיות, הזוג הצעיר ייאלץ להשתחרר מתבניות ישנות ולמצוא אהבה מחדש. משחק מרגש ויוצר חמלה והזדהות של מילי עשת בתפקיד פייגי לצד יואב רוטמן הנפלא בתפקיד נפתלי, שכבר הפגין כישרון רב לרגש בסדרה המדוברת והמשובחת שטיסל. השחקנית אילנית בן-יעקב בתפקיד האם הלוחמת והחכמה ולצדם נבו קמחי וגולן אזולאי. גיל פרנק בתפקיד הרב אליהו שמעורר סלידה.
"אמריקה" סרטו של אופיר ראול גרייצר. סיפור על מורה לשחייה (מיכאל מושנוב) שגר בארה"ב חוזר לישראל אחרי עשר שנות היעדרות. מפגש עם חבר ילדות וארוסתו הטרייה (עופרי ביטרמן ואושרת אינדגשט הנפלאה בהופעה מרשימה) מוביל לסדרה של אירועים שמשנים את החיים של כולם. סיפור שמתרחש בין חנות פרחים לבין מנזר עתיק, בין בריכת שחייה לחופי הים התיכון, בין החיים למוות – ואיפשהו באמצע. לאורך הצפייה בסרט חשבתי ששמו של הסרט אינו מעיד על המתרחש בו מלבד החלום "אמריקה" או אולי דווקא המקום הרחוק לברוח אליו, כי ברובו הוא סרט מאוד ישראלי. הנופים של ישראל, סיפור החברות האמיץ והחזק ובעיקר הערכים המוצגים בו כל כך מושרשים כאן בארץ הזאת. וזה היופי של הסרט. פרס ענת פרחי לשחקנית מוענק לאושרת אינגדשט על הופעתה בסרט "אמריקה" נימוקי חבר השופטים: "אינגדשט, בתפקיד איריס מוכרת הפרחים, מפגינה נוכחות טבעית וחזקה על המסך, ומוסיפה צבע ורגש לעולם שמצטייר כמקום קר ונטול חמלה״. בנאום הזכייה המרגש שלה אושרת הודתה לכל היוצרים והשותפים לסרט, למשפחתה ובן זוגה. והכי מדהים היה הרגע בו היא הודתה לאמא שלה שבזכותה היא הפכה לאישה חזקה ולמי שהיא היום , ועל כך שפרס השחקנית הטובה ניתן לה דווקא בירושלים וכמה משמעות יש עבורה ועבור משפחתה לקבל את הפרס בעיר הזאת. שחקנית מצויינת ואין ספק שהיא ראויה לפרס.
עם השחקנית אושרת אינגדשט כוכבת הסרט אמריקה
"כל מה שאני יכולה" סרטה של שירי נבו פרידנטל.
עולמה המסודר והמהודק של הפרקליטה הצעירה רעות (אניה בוקשטיין) נפרם בעקבות מערכת היחסים המתפתחת שלה עם מתלוננת בתיק עבירות מין וזוגתה הסוערת. במקביל, קשר מזדמן עם סניגור גרוש, גורר אותה למעורבות רגשית לא צפויה, שחושפת רבדים מוכמנים, מעוררת זכרונות ומובילה למשברים במשפחתה החמה והאוהבת.
עם השחקנית אניה בוקשיטיין כוכבת הסרט כל מה שאני יכולה.
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר מוענק לסרט ״קריוקי״ נימוקי חבר השופטים: "סאטירה חברתית משעשעת ונשכנית, שלא מפסיקה לבדר ולסקרן בזכות הופעות מרגשות ובימוי נועז״. "קריוקי" סרטו של משה רוזנטל
מביא למסך את עולמם של מאיר וטובה,(בתפקיד נפלא של ששון גבאי וריטה שוקרון) זוג בשנות ה-60 לחייהם, המתערער עם הגעתו של איציק מרציאנו, (ליאור אשכנזי בתפקיד קומי מלא בציניות) רווק נהנתן וחובב קריוקי, אל בניין המגורים המנומנם שבו הם חיים בחולון. זהו סרט ביכורים של משה רוזנטל שזכה גם כחביב הקהל.
פרס דיאמונד לבימוי לסרט תיעודי הוענק לבמאית זהר וגנר על סרטה "סבוי" נימוקי חבר השופטים: "על השילוב בין צילומים תיעודיים מרתקים וקטעי משחק מצוינים, שמשחזרים אירוע היסטורי נוראי ומשקמים את שמה הטוב של אישה אמיצה״. הסרט "סבוי" סרטה של זהר וגנר מביא את סיפורה של כוכבה לוי, עקרת בית בת 31 ממוצא כורדי־תימני, נלקחת כבת ערובה בידי מחבלים בזמן הפיגוע במלון "סבוי" בתל־אביב ב-1975. בלילה ההוא היא נהפכת לגיבורה חסרת פחד, כשבעזרת ידיעת השפה הערבית היא חוברת למנהיג חוליית החוטפים ומתווכת במגעים עם כוחות החילוץ. אך עם עלות השחר, שמועות זדוניות מכתימות את שמה. סרט היברידי שמשלב בין ארכיון לעלילתי, ושעושה צדק היסטורי עם כוכבה לוי (בגילומה של דאנה איבגי), שהפכה לגיבורה, ותויגה רק בשל מוצאה ונסיבות האירוע לאורך שנים כ"יצאנית". כעת סיפורה נחשף במלואו לראשונה ושופך אור על סיפורה האישי. לפרמיירה הגיעו בנות משפחתה הקרובות של כוכבה לוי ז"ל - בתה אסנת, ואחותה אביבה, לצפות ולהתרגש בפעם הראשונה בצדק ההיסטורי שנעשה לכוכבה בסרט שחושף את סיפור גבורתה. בשיחה איתן הן הביעו את הצער העמוק שכוכבה לא זכתה לראות את הסרט (היא נפטרה בשנת 2019 לפני שהחלו לעבוד על הסרט) וליהנות מרגעי החסד המעטים שהסרט יוצר עבורה. עוד הגיעו לכבד ולצפות - רובי פלד שהיה נציג הצבא במו״מ מול המחבלים במהלך הפיגוע, ויפתח בן דוד, אחיו של לוחם סיירת מטכ״ל איתמר בן דויד שנפל במהלך הפריצה למלון וחילוץ השבויים.
בנוסף הוענק גם פרס דיאמונד לעריכה לנילי פלר ושאולי מלמד על הסרט ״סבוי״ נימוקי חבר השופטים: ״מלאכת העריכה ממזגת בכישרון רב מציאות ובדיון, ושומרת על דינמיות וקצב לכל אורך הסרט״.
הסרט ייצא בקרוב בבתי קולנוע לב ויעלה בכאן 11 תאגיד השידור הישראלי.
יוצרי הסרט סבוי עם הבמאית זהר וגנר, השחקנית דאנה איבגי, בתה של כוכבה לוי אוסנת ואחותה אביבה.
סרט בהקרנה מיוחדת של הפסטיבל הוא הסרט הנפלא "ז'ה טם רונית אלקבץ" סרטה של מורן איפרגן. אחרי שבפסטיבל שעבר זכינו ביצירת המופת "מחברות שחורות" שיצר שלומי אלקבץ השנה אנו זוכים לסרט נוסף שמעורר געגועים לדמותה הנצחית של רונית אלקבץ. הסרט שהוא בעצם פסיפס ארכיבאי אופנתי של רונית אלקבץ, מגדולות במאיות הקולנוע והשחקניות שידעה ישראל, דרך ארון הבגדים הרדיקלי שלה. "ז'ה טם רונית אלקבץ" הוא מאמר קולנועי העוסק בחשיבותה של הכסות בחייו של אדם בכלל ושל אשה בפרט. על כוחו הפוליטי של הבגד, על יכולתו לשנות, לברוא מציאות ולספר את סיפורם המרובד של המודחקים, המודרים והמדוכאים בדרך לא שגרתית, חוצה גבולות ומתוחכמת. סיפור על כוחם של הקולנוע, של המלבוש ושל אשה אחת בלתי נשכחת, שנאבקה בגופה וביצירתה למען החירות האנושית. סרט יפיפה על האישה המופלאה שהייתה רונית כשחקנית, יוצרת, אומנית ואושיית אופנה. הבחירות בבגדים שלבשה רונית לאורך כל הקרירה שלה כדוגמנית בראשית דרכה וכשחקנית ויוצרת בהמשך היו בחירות עם חשיבה ועם ערך מוסף. הדמויות אותן ייצגה לרוב היו ממעמד נמוך ולבושן לרוב היה פשוט אך שהיא עצמה הגיעה לכל השטיחים האדומים והטקסים בפריז בארץ או בכל מקום אחר בעולם היא תמיד בחרה בפרטי לבוש מרשימים במראה גותי אריסטוקרטי ומיוחד שיצר את הדמות הבלתי נשכחת שהייתה רונית אלקבץ. הסרט מלווה את התערוכה שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון. והוא חגיגה של אופנה, נשיות ועוצמה שהיו מזוהים עם אחת מדמויות הקולנוע המשפיעות והחשובות שהיו בקולנוע הישראלי.
עם רונית אלקבץ בטקס פרסי אופיר
סרט מרתק הוא הסרט "דעתו של החייל סרטו של אסף בנית". מאז קום המדינה קראה הצנזורה הצבאית את מכתבי חיילי צה"ל באמתלה של שמירה על ביטחון שדה. אלא שבניגוד למה שנאמר לחיילים וללא ידיעתם, העתיקו אנשי היחידה חלקים מהמכתבים ושמרו אותם במאגר מיוחד כדי לנתח את דעותיהם ורגשותיהם בשורה של נושאים. הממצאים נערכו והוכנסו לדוח סודי בשם "דעתו של החייל", שסיפק הצצה נדירה למחשבותיהם של החיילים בנושאים הרגישים והטעונים ביותר בחברה הישראלית – מחיר המלחמה, היחס לפלסטינים, יחסי אשכנזים-מזרחים ועוד. הסרט מציג גרסה שונה ואינטימית של הסיפור הישראלי כפי שהוא משתקף מהדו"ח, ומגלה מה בחרו שומרי הסוד לעשות עם מסקנותיו. זוהי הפעם הראשונה שנחשפת לציבור נושא הצנזורה הצבאית והשימושים שלה תמיד חשבנו שזה רק למטרות ביטחון ולא עלה על דעתנו שהיו למכתבי החיילים לאורך כל שנות קיומו של צהל עוד כל כך הרבה שימושים אחרים שיש בידיעה הזאת גם משהו מאוד מטריד.
"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה" סרטה של רות ולק סיפורו של מונדק לוקביצקי, מפקד קשוח בן 22, יהודי יחיד במחתרת "ארמיה קריובה" הפולנית. בנו שמעון גילה את קורותיו רק אחרי מותו, כשבמקביל נחשפו בפניו נסיבות החיים המצמררות של אמו הפרטיזנית חנה ברן, ואיתן ההבנה לקשר החיים שנכפה על הוריו. הסרט מורכב מסצנות הווה עם הבן, סטילסים מונפשים שצילם האב ודוקומנטים דוממים הקשורים לאם. במקביל נשמעות עדויות מפי דמויות שונות המעניקות רובד נוסף לסיפור המשפחתי המורכב. כך נשזר סיפור שואה בעל עוצמות אנושיות יוצאות דופן, שהשלכותיו ניכרות בהוויה הישראלית, בליווי דוקומנטים נדירים שתיעד מונדק במצלמתו. סרט מעניין שעשוי טוב.
פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר הוענק לסרט ״לרפא געגועים" נימוקי חבר השופטים: "מהגר צעיר מתחקה מנקודת מבט מפוכחת אחר חיי משפחתו ברוסיה ובאוקראינה לפני עלייתם ארצה. יוצר הסרט אוחז בעצמו במצלמה ומביים את השיחות בעדינות וברגישות, ויוצר רגעים רבי עוצמה שכאילו נלקחו מתוך מחזה מאת צ'כוב". "לרפא געגועים" סרטו של ארטיום דוביצקי הוא סרט רגיש ויפיפה. בגיל 30 נוסע ארטיום עם אביו לרוסיה כדי להכיר את סבתו – מסע שישנה את חייו. בין עפולה לאוקראינה והרי אוראל הוא לומד את סיפור משפחתו מחדש ומגלה מכאובים שלא ידע על קיומם. הוא שואל את השאלות הקשות ושומע לראשונה על עברו, על אביו, על הסבתא שגידלה אותו ועל הסבתא שמעולם לא פגש אבל תמיד חיכתה שיגיע. העימות עם העבר שופך אור על היחסים בהווה, ומספק הזדמנות לרפא את העתיד.
עם ארטיום דוביצקי יוצר הסרט לרפא געגועים
סרט נוסף שמגיע בדור השלישי כהזדמנות לשפוך אור על העבר וליצור תיקון של דור ההורים הוא הסרט היפיפה "מצרים, שיר אהבה" סרטה של איריס זכי. בשנות ה-40, הייתה סועאד זכי היהודייה זמרת מצליחה במצרים. היא כיכבה בסרטים לצד אום כולתום, נחשבה להבטחה אדירה בעולם הערבי כולו, נישאה למוזיקאי מוסלמי מפורסם, מוחמד אלעקאד, והולידה לו בן – משה. לאחר שבעלה נטש אותה ואיים לקחת ממנה את בנה, סועאד נמלטה לישראל ונאלצה לחיות חיים כפולים – עובדת ניקיון ביום, זמרת בלילה. נכדתה של סועאד, הבמאית איריס זכי, מעוררת לחיים את סיפורה המסעיר בפרויקט סוחף ומרגש שחוצה תרבויות, דתות ומדינות, המשלב סצנות תקופתיות עלילתיות וחומרי ארכיון נדירים עם מסע דוקומנטרי אינטימי של בת ואב, הבוחנים יחד את הזהות המורכבת של משפחתם. סרט מרגש שהוא מתנה עבור הסבתא שכמו רבים באותה התקופה נאלצו למחוק את זהותן ממדינות ערב כדי להשתלב כאן בכור ההיתוך שמחק זהויות בעיקר ממדינות ערב, הבן שהגיע לכאן כילד ונאלץ להסתיר את זהותו כדי שיוכל לזכות בהשכלה ובזהות הישראלית וכמובן הנכדה שכיום דרך הסרט האישי והמשפחתי המרתק עושה מאמצים כדי להתחבר שוב לשורשים הנפלאים שלה ושל משפחתה. סרט שהוא כולו שיר אהבה ואין דרך נפלאה יותר לסגור את פסטיבל הקולנוע מאשר בסרט הזה.
