דמיון חומרי

מוזיאון תל אביב פתח השבוע את אירועי שנת ה-90 להיווסדו עם תצוגת הקבע החדשה של האוסף הישראלי בתערוכה "דמיון חומרי" הנפרשת על פני שלושה חללי תצוגה וכוללת מעל 120 יצירות של מיטב האמניות והאמנים - חלקן מוכרות וידועות וחלקן מוצגות לראשונה בפני הציבור. תצוגת האוסף החדשה, נפרדת מהסיפור הכרונולוגי הקאנוני של אמנות ישראל, המעוגן בסיפור הלאומי. התערוכה מאורגנת על פי עקרונות המכנסים יחד אמנות, מדע ופילוסופיה, ובוחנים את התנאים התרבותיים המקומיים. היא מזמנת מבט ער על האמנות שנוצרה כאן מראשית המאה הקודמת ועד היום. מפנה זרקור לתקופות שונות, מאירה אזורים נשכחים ומודחקים ומציעה לקהל הרחב התבוננות מחודשת בסיפורה של האמנות המקומית. תצוגת הקבע החדשה של אוסף האמנות הישראלית כוללת למעלה ממאה ועשרים יצירות של מיטב האמניות והאמנים. בשלושת הגלריות לאמנות ישראלית מוצגים שלושה פרקים: "אדמה מובטחת", "ספינת אוויר" ו"תנועה לוהבת". בכל פרק נבחנות היצירות מבעד למניפת האסוציאציות המתעוררות נוכח חומרי העבודה או דימויי החומר.

צילום: אושרת אביחצירה פרזם

שם התערוכה דמיון חומרי נשען על ארבעת היסודות: אדמה- טבען הייחודי של יצירות האמנות שהתהוו מחומרי הארץ וממראה דמותה, כרוך באיכויות ובכוחות הייחודיים לאדמה: טיבה האגרני והמספח, כושרה לעורר חלומות של כיבוש, אפלת מעמקיה, רגביה התחוחים שמצמיחים חיים. חוקיות החומר הארצימספרת, כמו מאליה, את המשא-ומתן בין ערגה, בעלוּת ופליטוּת ובין הארץ הזאת, המובטחת. אוויר- המקיף את העבודות או נתון בהן כחלל נגטיבי, כמרחק או כרווח בין צורות מרחפות. תנועת האוויר בחלל, הנשימה והנשמה, נוגעת ברעיון ההתעלות ובחוויות מיסטיות של קדושה. האוויר מוכתר ברוחני ומופיע כקו האופק של האל-חומר; הוא הרוח על פני המים, התגלמות המחשבה על ישות הממלאת את העולם כולו. והאש- המניחה את האפשרות לעיון מחודש בשאלת הגחלת, בכל הממשיך לבעור חרף הניסיונות להחניקו: זכר השואה, מזרחיות, מסורת ויהדות.

צילום: אושרת אביחצירה פרזם

דמיון חומרי - אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון

אוצרת: דלית מתתיהו. עוזרי אוצרת: טל ברויטמן, עדי גרוס, עדי דהן

17.2.22 - ללא מועד סיום

שתי תערוכות חשובות ונפלאות נוספות במוזיאון: תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון לציירת רות שלוס (2013-1922) חונכת את הגלריה לתערוכות מתחלפות הממוקמת בלב האוסף הישראלי ומפנה זרקור לגופי עבודה של אמניות ואמנים ישראלים מאוסף המוזיאון ומחוצה לו. תערוכה שפוגעת הבבטן הרכה של כולנו היא התערוכה של רות שלוס שמאז ראשית דרכה האמנותית באמצע שנות ה־40, עבודותיה של שלוס מעידות על בחירתה בציור פיגורטיבי הנרתם לייצוג המציאות החברתית-פוליטית; ציור המישיר מבט אל השוליים ומתמקד באוכלוסיות דחויות ומוחלשות. כבר ברישומיה המוקדמים תיארה שלוס, ברגישות ובאומץ נדיר לתקופתה, את אנשיה ונופיה ה"שבורים" של הארץ: נופי מעברות, מראות של חורבן לאחר מלחמה, כפרים פלסטיניים חרֵבים, שרידים של "רכוש נטוש" ושכונות הרוסות ביפו. רישומים כמו פליטים בשטח 9 (1965) — המתאר כפריים מסביבת סח'נין, עראבה ודיר-חנא (אזור כרמיאל של היום) הניצבים בין חורבות ביתם ההרוס — מציירים תמונת מציאות קודרת ואנטי-הירואית בעשורים הראשונים למדינה. התערוכה בעולם מהלכות מחאות, ששמה שאוב משירו של נתן אלתרמן מזלה של מחאה, מתמקדת בציורים שיצרה שלוס בשני העשורים האחרונים לחייה ומסמנת רגע שיא בעיסוקה הנמשך בקיום האנושי של חסרי הישע. לצִדם מוצגים רישומים מוקדמים, המטרימים בתוכן ובצורה את המופעים המאוחרים של שוועת האדם. בציורים המאוחרים מתגלה רגישות ציורית חדשה בהעֲמדה של דמויות מונומנטליות: זקנות וזקנים, תינוקות בני יומם ופלסטינים אזוקים. הדמויות המתוארות מקרוב, "כבולות לחיים", נלחמות על חירותן מראשית עד אחרית. דרך התנועה המפותלת של הגופים האזוקים, כורכת שלוס את מחאת הגוף הפוליטי נגד עוולות ואי-צדק עם מאבקו הנצחי של הגוף השורד.

צילום: אושרת אביחצירה פרזם

בתערוכה המרגשת של אפרת חכימי "לחפש כפר" אפרת חכימי לוקחת את הצופים לשיטוט תיעודי ובדוי. נקודת המוצא שלה היא ההיעלמות של הכפר אסמיר בהרי האטלס הגבוה. הכפר ננטש על ידי תושביו היהודים, ולא ניתן למצוא אותו במפות העכשוויות. בתערוכה נחשף סיפור ההגירה של בנות ובני הכפר, בהם גם משפחתה של חכימי.

בהעדר ארכיון משפחתי, חכימי מחפשת בארכיונים תיעוד ועדות למקום שהיה ואיננו. החיפוש מוביל אותה במעגלים הולכים ומתרחבים, כשהסיפור הפרטי משתלב בסיפור רחב יותר, בתנאים הפוליטיים של התקופה, וגם ברגע מכריע בהיסטוריה של מדיום הצילום במרוקו. התערוכה נעה במרחב ובזמן, בין חצר סולטאן מרוקו בתחילת המאה העשרים, לכפר בהרי האטלס הגבוה, ומגיעה לישראל באמצע שנות החמישים, דרך הים באונייה ׳ירושלים׳, ועד למושב שוקדה שבדרום הארץ. חכימי יוצרת מסלול ביוגרפי גיאוגרפי משובש וחסר, ובו פערים החושפים בעדינות ובאיטיות היסטוריוגרפיה נשית, אישית. חכימי בוחנת את האפשרויות העולות ממנעד רחב של פרקטיקות: צילום ישיר לעומת צילום מבויים, דימוי נע לעומת צילום סטילס, צילום בשחור־לבן לעומת צילום בצבע, ועוד. העבודות אינן תיעודיות, הן מפעילות בדרכים מקוריות דימויים, צילומים ואובייקטים מהעבר כדי לספר סיפור חדש. השריד הצילומי הופך לרלוונטי ולאישי.

צילום: אושרת אביחצירה פרזם